הלילה ירד גשם, והרבה מאוד גשם.
עיירה חמודה היא בקוריאני, יצאנו ממנה בבוקר לכיוון בורג'ומי ומסביב חזינו בפריחה נהדרת! השהיה באזור הקווקז הקטן גילתה בפנינו אינסוף פרחים, יערות ואף תותי שדה. ממש אחו הפורח בשלל צבעים, כאן ראינו את לשון הפר, בוצין, עולש, חבלבל , פעמונית, (בתמונה מימין), ועוד.
במהלך הנסיעה מבורג'ומי מזרחה לכיוון גורי (כל הדרכים מובילות לגורי...), סיפרה לנו סיגל על פלג קיצוני באסלאם, שהזכיר לי...מקצת מהמוכר...ותשפטו בעצמכם. מדובר ב'חשישיים' Hssassins, שהם חברי פלג חשאי של כת האיסמאעיליה המוסלמית, שפעל בפרס ובסוריה בין המאה ה-11 וה-13, והפיל את חתיתו על ארצות המזרח. אנשיו של פלג זה נודעו באכזריותם ובמנהגם לחסל את אויביהם הפוליטיים והדתיים (בעיקר מוסלמים). הם התפרסמו בעולם בעיקר בשל המיתוסים שדבקו בהם. מספרים כי שמם ניתן להם על סמך הסיפור כי הפדאיון (המתנדבים) שסיכנו את עצמם בשליחויות הרצח נטלו קודם לצאתם מנת חשיש כדי להשתכר ולעורר בהם הזיות בהן חזו בגנים נהדרים וטעמו את טעם בתולות גן עדן – ואף הובטח להם כי ישכנו במחוזות אלו לנצח אם יבצעו את מלאכת הרצח באמונה. חסן אבן-צבאח, אחד ממנהיגה של הקבוצה, אימץ את שיטת ההתנקשויות כחובה קדושה במלחמתו נגד הטורקים הסלג'וקים ובעלי-בריתם הח'ליפים הפאטמים המצריים.
גשר תלוי.
עצרנו בדרך ליד גשר תלוי ובעזרתו חצינו לגדה השנייה של הנהר והלכנו לכיוון
הטורבינות של המים. שם על שפת הנהר, יורם ליקט סרטן נחלים והציגו בפנינו, הוא גם
הסביר למה מיועדות קופסאות העץ הארוכות הפזורות על מדרגת הנהר – למה? ללכוד דגים
למאכל השוחים כנגד הזרם ובקופצם נופלים למלכודת העץ. עדר קטן של עזים ופרות דילג
בשובבות לידינו. פרחים רבים עיטרו אף הם את המקום – קמומיל, חרחבינה והרבה ירוקים.
אחרי גורי המשכנו
מזרחה ולכיוון מצחתה ואח"כ עלינו צפונה לאורך נהר אראגווי אל הדרך
הצבאית הגבוהה, החוצה את הרי הקווקז מגיאורגיה לרוסיה. אורכה של הדרך הוא 208 ק"מ
והיא מקשרת בין טביליסי, בירת גאורגיה, לולדיקווקז, בירת צפון אוסטיה ברוסיה.
נהר אראגווי נובע ממדרונותיו הדרומיים של רכס הקווקז, ונשפך לנהר הקורה קילומטרים ספורים
מהסכר ליד העיר מצחתה.
לאורך הדרך הצבאית עצרנו במספר תחנות, בהן דוכני פירות טריים (עם אפרסקים דליקטס!!!), העומדים בחזית של בתים כפריים, ונשים מוכרות מוצרים שנקטפו באותו יום בגן הירק הפרטי, הכל טרי! התחנה הבאה שלנו היתה מאגר ז'ינוואלי Zhinvali Dam. ב-1986 הוקם סכר על נהר אראגווי, שבעקבותיו הוצפו כפרים רבים בסביבה ונוצר מעין אגם, בעצם מאגר מים, ותחנת כוח הידרואלקטרית שנבנתה על הנהר מספקת אנרגיה רבה לסביבה. על גדת המאגר שוכנת מצודת אנאורי, לכאורה מיקום פסטורלי, אך כיוון שהיא נבנתה במאה ה-17, בטרם היות אגם...אלא נהר, היא הייתה עדה לקרבות רבים ועקובים מדם שהתנהלו באזור, בעיקר על מאבקי שליטה. מתחם המצודה כולל שתי כנסיות עם מתחם קבר ומגדל שמירה. המבנה בנוי מאבן חול ועליו צלבים מעוטרים כמו גם דמויות המלאכים גבריאל ומיכאל.
המשכנו צפונה,
כשהנוף משתנה, ההרים גבוהים יותר, הטמפ' יורדות והנוף משתנה מאוד כולל חגורות
הצומח. ככל שעולים כך מתרחב הלב יותר ויותר, יותר פרות על הכביש, מאיטות את קצב
נסיעתנו. בנוף עצים מחטניים והמון מים. לפני הכניסה לגדאורי, סיגל מחלקת לנו את השיר
מקסים של יצחק שלו (אבא של מאיר) – אני קורא בהרים, שבהחלט מבטא את תחושת ההתגמדות
אל מול העצמה שמקיפה מכל עבר.
אשר
לא קראתי בסידורים ובמחזורים
אני
קורא בהרים.
בהרים
אומר אני
את
כל התחינות והמזמורים.
מן
הגיא העמוק למדתי
את
הזעקה כמו מכלא.
|
והרבה
תפילות זכות
למדתי
מן התכלת.
בראשי
ההרים ראיתי חרותים
כל
הפיוטים.
וכל
הפסוקים חקוקים
במדרונות
החשופים והמוכים
וכל
דברי הזעם
בצוקים.
|
שעה 17:00 ואנחנו
בכניסה לגודאורי Gudauri, אתר נופש וסקי בגובה 2,200 מטרים מעל פני הים. זהו היישוב הממוקם
במקום הגבוה ביותר על הדרך הצבאית. עצרנו להעיף מבט בנוף עוצר הנשימה ועוד רגע
"קט" בשירותים (פשוט היה שם Wifi) (J.
מגודאורי המשכנו אל
מעבר ההרים ג'ווארי JVARI PASS, מעבר הצלב, בגובה 2,400 מטרים ובו חצינו את קו פרשת המים הקווקזית.
כלומר, המים שעד כה זרמו מההרים דרומה, זורמים פתאום צפונה: עברנו מנהר אראגווי (Aragvi), שזורם
דרומה אל נהר הטרק (Tergi), הזורם מגיאורגיה צפונה אל רוסיה ולאחר יותר מ-600 ק"מ נשפך לים
הכספי. מקורו של נהר הטרק בקרחון על הר הקזבק (אותו נפגוש בהמשך), בגובה 5,033 מטרים
מעל פני הים. הגיאורגים אומרים על גיאורגי שמעדיף את רוסיה על פני המולדת שהוא
"הלך עם הטרגי/הטרק". ובמילים אחרות "יורד" (או אולי אפילו
בוגד...).
הכל דבש.
אחרי מעבר ההרים עצרנו באנדרטת האחווה, שנבנתה ב-1983 בתקופה בה עדיין שלטו
כאן הרוסים, כדי לציין 200 שנות כיבוש. רגע לא...בעצם ידידות – בין רוסיה
לגאורגיה. האמנם הכל דבש בין שתי המדינות? האנדרטה מאוד מרשימה. צורתה מעוגלת והיא
שוכנת על רכס מוריק וגבוה. בפתחה עמדו 2 קרוונים קטנים ומרופטים בהם ממש, ממש גרים
אנשים ואף מוכרים צ'ורצ'חלה במגוון טעמים, צנצנות דבש ומזכרות. ואם כבר מזכירים
דבש, הרי שההיסטוריה מלמדת כי יש להיזהר מדבש שיחי הרודודנדרון הפורח באזור (Rhododendron)
- דבש זה, בדומה לדבש הרדוף הנחלים הוא קטלני.
סיגל סיפרה על הרעלה המונית של חיילים רומאים מצבא פומפיוס שהורעלו במאה הראשונה לספירה
בדרכם למלחמה באזור הים השחור, לאחר שחלות דבש מפרחי רודודנדרון הוצבו בכוונה תחילה
בדרכם (מלכודת דבש). במקרה שלנו, כאן ליד האנדרטה, הסירו דאגה – שוכני הקרוון
שפגשנו הם אנשים פשוטים, עניים (לפחות במושגים שלנו) ועיניהם אומרות עצב, צורך
להתפרנס ולא חלילה לפגוע, מה גם שהדבש באזור נחשב משובח.
גשם דק מאוד טפטף
כאשר סיגל הסבירה על האייקונים והסמלים השונים שעל האנדרטה. מצד ימין דמויות
וסמלים רוסיים ומצד שמאל דמויות וסמלים גיאורגים.. אם מימין הדמויות הרוסיות בהירות
שיער ועם עיניים תכולות, בסצנות המקבילות מצד שמאל הגאורגים מצוירים עם שיער שחור,
עיניים כהות. אי אפשר להתבלבל מי הוא מי, ההפרדה ברורה. הפנורמה הצבעונית הענקית מתארת
תמונות מחיי היום יום של שני העמים ומעלה על נס את העבודה, יגיע הכפיים, שלום ואחווה.
חיילים מניפים עלי זית לאות שלום, ודמות אימהית של רוסיה מחבקת ילד גיאורגי, ובצד השני
- ההפך. הכל מאד פסטורלי, אופטימי, יצרני, עולם שאין בו כובש ונכבש.
הכביש המשיך להתפתל
ובחלקים מסוימים מצאנו אותו לא מתוחזק ומלא מהמורות, אבל ניכר כי הוא נמצא במקצה תיקונים
ושיפורים. עוד שעת נסיעה לערך חלפה, הנוף היה פשוט עוצר נשימה ונראה כאילו הזמן
לצידו עומד מלכת. עינינו שזפה להקות סוסים, פרות, חמורים, כבשים והגוונים ירוק על
ירוק – מעין פלומה ירוקה שכיסתה כל הר. פה ושם פגשנו גם פרחים כמו הפרגה (דומה
לפרג אך בצבע כתום). נסענו עד שהגענו אל העיירה קזבגי (סטפן סמינדה), היושבת על הדרך
הצבאית, בסמוך לגבול עם רוסיה, וגולת הכותרת - למרגלות הר קזבגי, השני בגובהו ברכס
הרי הקווקז.
קזבגי, על שם מי? שמו של הכפר בעבר היה סטפניסמידה, ע"ש סטפן,
תושב הכפר אשר בלילה אחד, בחלומו, נודע לו כי הכפר עומד להיהרס כנראה מרעש אדמה.
הוא הזהיר את בני הכפר, אך לא כולם שהו להזהרתו ולא ניצלו. אלו שכן, העניקו לכפר את
שמו כאות הוקרה על הצלת חייהם.
סיגל סיפרה לנו כי כאשר
הרוסים שלטו פה, הם התעמרו מאוד בגיאורגים והשתמשו בהם למשל לסלילת הכביש באזור
ההררי הקשה הזה. אחד מתושבי הכפר, קזיבק צ`ופיקשווילי, האדם שעל שמו קרוי הכפר
היום היה אחראי על המעבר בבקעה וגבית המיסים מעוברי האורח. בשלב מסוים התעוררו מהומות
והתושבים המקומיים ביקשו שיסגיר לידיהם אורחים רוסים שעברו דרך כפרם. קזבגי הגן בחירוף
נפש על הנוסעים עד לשכוך המהומות וכאות תודה קיבל מהרוסים דרגת `גנרל מיור` והמקום
כונה `קזבקי` אחריו אם כי גם היום על השילוט רשום גם סטפניסמידה. נכדו אלכסנדר קזבגי
היה אחד הכותבים הגאורגים החשובים ובכניסה לכפר ניצב פסל ענק שלו, ובמורד הרחוב
פועל מוזיאון קטן בבית הולדתו. קזבגי הסופר בחר לשוב בתום לימודיו לכפר הנידח שבו נולד
והחל לעבוד כרועה צאן. הוא המשיך לכתוב, מתעד את חיי הכפר ונלחם למען האנשים הפשוטים.
הוא מת כאשר היה רק בן 35. קזבגי, הוא סופר נחשב גם היום, הוא אמנם גיבור מקומי אבל
על המקום שלו בהיסטוריה הספרותית מעיבה בעיה אחת - הגיבור הבולט ביותר שלו, הוא מין
רובין הוד קווקזי בשם קובה, חובב נקמה בשם העניים, ושמו אומץ שנים לאחר מכן
בידי סטאלין, שהשתמש בשם זה בכתביו. כמו שברור לכולנו סטאלין הרבה פחות פופולרי כאן
מהסופר קזבגי.
ואם כבר הגענו עד
הלום...אז למה שלא נבחר במלון הטוב ביותר – Rooms Hotel, שהוא כיף של מלון עם תצפית נהדרת לרכס הקזבגי. הלובי והחדרים בנויים
מרצפת עץ, וניתן למצוא בלובי ספות מפנקות, ספרייה עם ספרים מכל העולם (ביניהם
בגדלים ענקיים) וקיר זכוכית אחד רחב המשקיף אל הרכס המושלג וכנסיית השילוש הקדוש. המלון,
שזכה במס' פרסי אדריכלות בזכות האיכות האדריכלית שלו והעיצוב, תוכנן ועוצב בידי אנשי
מקצוע גיאורגים ובראשם צמד מעצבות צעירות, בשנות ה-30 שלהן, נאטה יאנברידזה וקטי
טולריה.
יוסי ואני מהרנו אל
החדר, ללבוש בגד ים ולקפוץ אל מימי הבריכה המחוממת (סוף, סוף בריכה). קבלנו חלוקי
מגבת ומגבות וחשנו אל המים...אין כמו כמה בריכות כדי לרענן את הגוף, שיזדהה עם
הנפש, לאחר יום של נסיעה פתלתלה בהרים המוריקים.
ארוחת הערב הוגשה
במלון, ולאחריה יכולנו לחקור את סודות הלובי על ספריו ומשקאותיו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה