ביום זה נסענו
דרומה מבקוריאני אל עיר המערות של וארדזיה (Vardzia) שהיא עיר שלמה החצובה בתוך מערות בסלע בצידו של הר
ארושלי בדרום גיאורגיה, ליד אספינדזה, כ-10 ק"מ מהגבול הטורקי.
עמדנו נפעמים למרגלות המצוק האדיר, בינינו הפריד הנהר ואנו הבטנו משתהים לנוכח פתחי המערות הרבות החצובות בסלע, ונפרשות על פני כמה קומות. ברקע נשמעה שאלה – "איך עולים לשם?" בזהירות (J. ראשית, נסענו אל החניון, שנמצא מעבר לגשר ובו עמדה המסעדה, שבה נסעד את ליבנו לאחר מסלול המערות. משם עלינו, מי ברגל מי במיניבוס אל תחילת המסלול. צעדנו אל אזור הכינוס המקורה לעיר שם שמענו הסבר על מה שעומד בפנינו.
6,000 מערות וארדזיה. וארדזיה, על שום מה? פעם היתה ילדה קטנה בשם תמר,
היא גרה בממלכת גיאורגיה ואבא שלה היה המלך. היא אהבה לטייל בהרים – וגיאורגיה עשירה
בהרים – עד שיום אחד היא הלכה לאיבוד. תמר מצאה מסתור במערה ולמרות שהיא הייתה ילדה
קטנה, היא חיכתה בסבלנות וללא פחד. אחרי כמה זמן הדוד שלה הגיע למקום בחיפושיו אחריה.
כיוון שהיו למשפחתה הרבה אויבים היא נשארה במסתור עד שהייתה בטוחה שהוא אכן הדוד שלה
ואז היא קראה אליו: "אני פה, דוד" או כמו שאומרים זאת בגאורגית: "אכּ
וַר דזיה". הילדה הקטנה גדלה והיתה למלכה תמר – המלכה הגדולה ביותר בהיסטוריה
המפוארת של ממלכת גאורגיה.
ההיסטוריה של המקום
המופלא הזה, עם כל הכבוד למלכה תמר, מתחילה שנים רבות קודם לכן. במקום התגלו סימנים
לכך שאנשים חיו במערות במקום כבר בתקופת הברונזה. אביה של המלכה תמר, המלך גיאורגי
השלישי, החל בבניית המצודה במקום והמלכה תמר היא זו שהוסיפה, הגדילה ופיארה את המקום.
בימיה הטובים של
העיר היא כללה כ-50,000 תושבים וברבות הימים המצודה הפכה למנזר. אומרים כי היו בהר
כ-6,000 מערות בגודל חדר, שנוצרו להגנה מפני המונגולים, והיו מוסתרות בקומפלקס בגובה
של 13 קומות. העיר כללה כנסייה ומערכת השקיה מסובכת בשיטת הטרסות של אדמה חקלאית. הכניסה
היחידה לקומפלקס היתה דרך מנהרות מוסתרות היטב ליד נהר הקורה. בשנת 1283, רעידת אדמה
בסמצחה החריבה בערך שני שלישים מהעיר, כשהיא חושפת את המערות כלפי חוץ. מאז נכבשה
וחלקים נוספים ממנה נחרבו. במאה ה-13 הכנסייה חוזקה, ונוסף לה מגדל פעמון חיצוני.
ביקרנו בכנסייה ובה
אחת מ-3 הפרסקאות היחידות בעולם של המלכה תמר. אציין כי אתר יפה זה הוא מהייחודיים
ביותר אשר פגשתי ברחבי העולם. לא ניתן לספר את סיפורה של העיר מבלי לספר גם על
"המלכה-המלך תמר", כי סיפוריהם שזורים יחדיו.
תמר מפה (מֶפֶּה= המלך)
תמר, מושא אהבתו של
המשורר שותא רוסתוולי, הייתה מלכת גאורגיה מ-1184 ועד למותה ב-1213. תקופת שלטונה נחשבת
כ"תור הזהב" של המונרכיה הגאורגית בימי הביניים, והיא עצמה נחשבה בעיני נתיניה
למלכה מוצלחת ומיטיבה שכונתה "מלך המלכים ומלכת המלכות" ו"תמרה הגדולה"
"גור אריות הוא טוב במידה באותה מידה, בין אם הוא זכר או נקבה".
למרות ההתנגדות שהיתה לה מבית, כפי הנראה בשל היותה אישה, היא נעזרה באליטה הצבאית רבת העוצמה שבנו אבותיה, והצליחה לבסס ממלכה גדולה ששלטה בקווקז עד לקריסתה, שני עשורים לאחר מותה, בפלישה המונגולית לגיאורגיה. הצלחותיה הפוליטיות והצבאיות של הממלכה, והישגיה התרבותיים נזקפים לזכותה של תמר. היות והיא היתה האישה השליטה הראשונה בממלכה, דמותה זכתה לאידאליזציה ורומניטיזציה באומנות הגאורגית והזיכרון הלאומי הגאורגי. היא נותרה סמל חשוב בתרבות הפופולרית הגאורגית עד היום. ויתרה מכך, הכנסייה הגאורגית נתנה לה לאחר מותה את התואר "הקדושה תמר המלכה". שותא רוסתוולי ומשוררים נוספים ראו בתמר מקור השראה ליצירותיהם. ישנה אגדה על כך שאהבתו הבוערת של רוסתוולי לתמר היא שהביאה לכך שהוא סיים את ימיו במנזר. ולא סתם מנזר – זה הנמצא עד היום בעמק המצלבה בירושלים. על פי רוסתוולי: "גור אריות הוא טוב במידה באותה מידה, בין אם הוא זכר או נקבה".
המצודה הגדולה.
לאחר ארוחת הצהריים, שעבורי היתה מנוחת הצהריים מול פלג המים, נסענו חזרה
צפונה, והפעם פנינו מערבה אל אחלציחה. עיר זו היא שכיית חמדה רוחנית בקווקז הקטן. אחלציחה ממוקמת בדרום מזרח גיאורגיה, בסמוך לגבול הטורקי, בגובה 1,029 מטר מעל פני הים, משני צידי גדות הנהר הקטן פצחובי, שמחלק את העיר לשניים: העיר העתיקה מצפון והעיר החדשה מדרום.
פירוש שם העיר
"אחל-ציחה" הינו: "המצודה החדשה". אנו ביקרנו במצודה
המשוחזרת, מצודת ראבט, הנמצאת בעיר העתיקה ששוחזרה. המצודה בנויה בסגנון שהושפע
ממאפיינים אסיאתיים והצליחה לעמוד בהתקפות העותומנים במשך 300 שנה, במקום יש גם
מוזיאון ובו פריטים שונים ומגוונים, כולל תשמישי קדושה יהודיים וספרי תורה. תסלחו
לי אך אציין גם את השירותים המרהיבים – אולי תמצאו שאין זה מן העניין אך זהו כמעט
המקום היחידי בדרכנו בגיאורגיה בו נתקלנו בשירותים מהוגנים, הדומים יותר לאלו שאנו
מכירים במערב.
ירדנו רגלית מההר והמשכנו
לרחוב היהודים, (כששלחמן והבנות מקדימים אותנו במונית), שקהילתם מנתה עד שנות ה-70
כ-3,000 איש והיום נותרו שם רק 8 יהודים. מורשת ארוכה היתה ליהודי אחלציחה. הם הגיעו
אליה כבר במאה ה-12, עם המתיישבים הראשונים, ומילאו תפקיד חשוב בהתפתחותה של העיר.
עם הכיבוש העות'מאני, במאה ה-16 הורע מצבם והם סבלו מדיכוי דתי ומרדיפה שדיללו מאוד
את מספרם בעיר. למרות זאת במאה ה-18 נבנה שם בית כנסת. עם עליית האימפריה הרוסית וכיבוש
האזור, הפכה אחלציחה לעיר מסחר חשובה. בשנות השמונים של המאה ה-19 נבנה בית כנסת נוסף.
בשנת 1951, בתקופת השלטון הסובייטי בגיאורגיה, נסגר בית הכנסת הישן של הקהילה. ובית
הכנסת שנבנה במאה ה-19 הוחרם והוסב לבית תרבות. היום בית הכנסת החדש יותר פתוח למבקרים,
מניין כנראה אין אך, נשים גיאורגיות נחמדות קיבלו את פנינו ברחוב בשירת "הבה נגילה".
ליבנו התרחב עת הוצגו בפנינו ספרי תורה ומגילת אסתר בני מאות שנים.
שני אירועים מיוחדים במינם היו לנו הערב. בראשן פגשנו את שילה (הלא היא שירה מפתח-תקווה), שהלכה בעקבות הלב שלה ורכשה בית עתיק ברחוב היהודים באחלציחה, ואותו הסבה לבית פתוח לכל דכפין או מעין מלון דרכים שעטוף בהילה מקודשת. בעמוד הפייסבוק שלה תמצאו אותה תחת השם Shila Vilenchuck
היא לא מדברת
גיאורגית אך יש לך חיוך רחב ולב רחב עוד יותר, ויחסי שכנות טובים עד כי השכנות
מכבדות אותה בריבות מעשה ידיהן.
אני מליצה בחום להיכנס גם לאתר של הצלם איל תנחום (ר' התמונה מעלה) ולהתרשם מצילומי הרחוב שלו בגיאורגיה.
האירוע מרומם הלב השני
ארע רגע קט לפני שיצאנו מביתה של שילה. או
אז נפתחו ארובות השמים וגשם החל לרדת...סוף, סוף נמצא ערך למטרייה / מעיל שנגנזו
בתרמיל. חזרנו בשעות הערב המאוחרות ללינה בבקוריאני.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה