פתחנו את היום עם
חיוך רחב, ואיך לא – ר' מי חשף את כיפתו בפנינו כבר בדרכנו לחדר האוכל, הקזבגי
בכבודו ובעצמו. ארוחת בוקר עם נוף כזה – לא צריך יותר מזה כדי לחגוג יום נישואין J
לאחר ארוחת הבוקר
יצאנו למרתון....(:. לא ברגלינו... אלא במיני ואן 4X4, בתוך נוף ירוק ויפהפה של הרים, מפלים, פרחים ומצוקים. עלינו על
הרכבים ונסענו אל מעבר הגבול לרוסיה – מעבר
Dariali אציין כי מעבר הגבול הוא חד כיווני היות וגיאורגים
אינם מורשים לעבור לרוסיה. בקרבת מעבר הגבול שוכן מנזר ששמו, Dariali Monastery of the Archangels Michael and Gabriel.
מנזר, מעבר...סיגל
בינתיים מספרת לנו שאנו עומדים על שיא הקימוט האלפיני, הלא הקווקז הוא חלק משרשרת ההרים
הגדולה שנוצרה בעקבות קימוט זה וכוללת גם את ההימלאיה והאלפים. רכס ההרים נוצר בעקבות
התנגשות טקטונית שבין הלוח הערבי שזז צפונה, ללוח האירו-אסייתי. האזור כולו, במיוחד
רכס הרי הקווקז הגדול נתון גם היום לרעידות אדמה קלות בשל הפעילות הטקטונית הענפה שבו
ויש כאן סיכון למפולות סלעים. כמו הגיאורגים, גם ההרים - יש בהם נינוחות רבה, אך
גם דריכות...
התחנה הבאה שלנו
היתה מפל קטן וחביב אליו צעדנו בין ההרים. שימו לב בתמונה לצמח ההרקליאון, הסוכך
הענק המתנשא לגובה של יותר משני מטרים. בארץ אתם ודאי מכירים את הסוככים הנמוכים...ר'
מה "קצת" יותר מים יוצרים – גן עדן לפרחים וצמחים.
מהמפל נסענו אל קניון SNO. הנסיעה היתה בכביש עפר מעל הקניון רווי
הפלגים והפורח, נסענו בדרך עפר עד שהגענו לסופה אל הכפר ז'וטא. זהו כפר קטן
ויש בו מספר בתים, כוורות רבות, מים הזורמים מאחד מהפלגים ובית קפה קטן. עצירת קפה
העשירה את ידיעותינו על האזור ועל הצ'רקסים , מיעוט אתני נוסף שמקורו בקווקז. מכאן, עלינו במעלה הגבעה אל ביתה של דריה
שהיא גבנית גיאורגית. דריה דוברת עברית כיוון שעבדה בארץ מס' שנים. מסתבר שכאן
נמצא בית הקיץ שלה, ובדומה לכפריים רבים באזור היא מגיעה אליו רק בעונה זו. למרות
הפשטות של המקום, הוא טובל בנוף נהדר. על
השביל פגשנו רוכב וסוסו ופרחים רבים. הגבינה של דריה פשוט מעולה אך לא עמדה
למכירה. לעומתה דבש טוב דווקא כן. דריה הציגה לנו מלבושים גיאורגים מסורתיים, שהיו
תלויים על חבל הכביסה. עם כל הפשטות, ברדתנו בשביל שמענו מכונת כביסה וראינו אותה
מתנודדת בעוז, וחבל הכביסה שבחצר נשא לא מעט פריטים.
ירדנו מהגבעה אל קצה דרך
העפר והתחלנו לצעוד במורד העמק בחזרה לכיוון קזבגי. הפריחה כאמור היתה מדהימה עם סוגים
רבים של פרחים, צעדנו על שפת הקניון שבקרקעיתו נחל שוצף, מסביב יש הרים מוריקים יפהפיים.
נשמנו אוויר פסגות ונהנו מכל רגע עד שלאחר כחצי שעה אספו אותנו הרכבים בחזרה
לקזבגי. ארוחת צהריים סעדנו בבית משפחה נחמדה, וניתנה לנו האפשרות לקמח ידיים
וללמוד להכין חינקלי וחאצ'פורי, כשהמבשלות המקומיות צוחקות עלנו, בעוד אנו מתאמצים
לסגור את קצוות החינקלי.
מי ברכב מי ברגל. לאחר הארוחה יצאנו לטיפוס ממונע אל כנסיית
השילוש הקדוש (גרגטי-טריניטי (Gergeti trinity , בגובה של כ- 2,200 מטרים. הכנסייה, שנבנתה במאה ה-13, שוכנת
בבדידות מזהרת על פסגה אחת מתוך שלל נופים ההררים עוצרי נשימה ומאחוריה ממש פסגת
הקזבגי, שבשעה זו היתה מכוסה בעננים. הכנסייה מוארת בלילה ויש טיילים רבים המטפסים
אליה ברגל ולנים בלילה בחצרה. מדובר בכנסייה החשובה ביותר באזור, והיא ללא ספק יוצרת
את אחת התמונות המרהיבות של גיאורגיה במיקומה (location,
location) על רקע
הקזבגי. בכנסייה זו יש פרסקו מאוד מיוחד עם ציור של ישו ולצידו האחד והיחיד –
אלוהים, בדמות קשיש חביב עם זקן לבן (דומה לחכם בסדרה 'היה היה'). במקום זה בחרה
סיגל להקריא לנו שיר של לאה גולדברג אשר התגלה לאחר מותה.
יש על הארץ לילות
מושלגים
ואלוהים לבן רוקד
סביב צריח כנסייה.
וכוכבי לובן העפים
נמזגים
מגביע השחק אל כוס הדומייה
–
ובכפר מתעורר פתאום
החלום
ומביט בעד כפור
הצוהר אל לובן הליל,
אל האלוהים הרוקד
מסביב למגדלו
על מרבד השתיקה
האפל.
אז מעיר החלום את
הילד הנם
ופוקח עיניו ומראה
לו –
שהכפר הנרדם בחיק
העולם
כל כך דומה לפלא...
על כן יש על הארץ
זיכרונות מושלגים מאוד
ואלוהים לבן רוקד
סביב צריח הנשמה.
וצוהר הלב הסגור
מחכה לחלום ולאות
ואוהב לפרקים את מרחב הדממה.
לאחר ביקור
בכנסייה, אנחנו – שמונה מחברי הקבוצה, ירדנו רגלית בצעידה של כשעה וחצי אל הכפר
קזבגי. צעידה מבורכת ביותר במורד ההר, בין הפרחים והעלווה, הסוסים והטיילים
האחרים. ירדנו בזהירות רבתי בגלל הבוץ. הכנסייה הלכה והתרחקה בעוד הכפר הלך והתקרב,
תענוג צרוף.
בהגיענו לקרבת פסלו של קזבגי, חיפשנו מונית, שתיקח
אותנו במעלה הגבעה (מרחק חצי שעת צעידה נוספת אך דקות אחדות של נסיעה) אל מלוננו.
הנהג לא דיבר אנגלית, והסכום שנסגר תוך כתיבה על גבי חלון הרכב המאובק היה 15
לארי. הוואן זחל במעלה הגבעה והוביל אותנו בבטחה למלון. כשהגענו, אברי שלף שטר של 20
לארי ונתן בידי הנהג. והנהג מצידו הגיב בקול כועס ובתנועות ידיים שנראו לא מרוצות.
לא הבנו. שפת הגוף שלו שידרה אי שביעות רצון. אנו, למודים ניסיון תיירותי ברחבי
העולם, חשבנו בעוונותינו שהוא רוצה יותר ואולי המחיר שסגרנו נמוך מידי או אולי לא
הבנו הוא התכוון ל-15 לארי לאדם ולא למונית... נגשנו יחדיו אל פקידת הקבלה, לצורך
תרגום...והנה מה מסתבר, הבחור אכן אינו שבע רצון, מסיבה מאוד ברורה – הוא ביקש 15
ואנחנו מתעקשים לתת לו שטר של 20. "אין לי עודף" הוא אמר לפקידה. הייתם
צריכים לראות את החיוך על פניו כשהובהר לו ש-5 הלארי הנוספים הם טיפ (: לחיוך יש
כן שפה בינלאומית.
הערב חגגנו על 2 בקבוקי
יין אדום מעולה – Chateau Mukhrani – Speravi 2011, שאותו רכשנו למחרת בטביליסי.
בוקר חדש במרומי
הקווקז, הקזבגי לא חשף כיפתו ולעומתו זו מברזל אשר בארצנו הקטנה חושפת את שלה. כן.
מחוברים בבוקר ובליל לחדשות מישראל. גופנו כאן וליבנו בארץ. שמענו שיש מגבלה על
טיסות לארץ ומחוצה לה, ובליבנו מנקר הספק לגבי הטיסה שלנו. ומילא...בינתיים יום
שלם עוד לפנינו, בדרך לטביליסי.
היה לנו אחלה מזג
אוויר, ואנו בדרך מהמלון המדוגם, לטביליסי. עדר פרות מעכב אותנו לרגע מעל אחד
הגשרים. פסגות אדירות, שטיחים ירוקים, ברקע שיר של הביטלס – Give
Peace a chance.
מושלם. ואז סיגל שולפת שיר מרגש של פבלו נרודה, משורר צ'יליאני, חתן פרס
נובל לספרות לשנת 1971. ממש מזמן אך ודאי וודאי אקטואלי. אט-אט גווע:
אט-אט גווע...
מי שלא נוסע,
מי שלא קורא,
מי שלא שומע מוסיקה,
מי שלא מוצא את החן בתוך עצמו.
אט-אט גווע...
זה שהורס את האהבה לעצמו,
זה שדוחה עזרה מושטת.
אט-אט גווע...
זה המשועבד להרגליו,
החוזר יום-יום על אותם המסלולים.
אט-אט גווע...
זה שלא מחליף את המותג,
שלא מחליף את צבע הלבוש,
שלא משוחח, עם מי שהוא לא מכיר.
|
אט-אט גווע...
זה שמתחמק ממערבולת החושים,
המונע מעצמו תשוקות,
המחזירות את ברק העיניים
ומשקמות את הלב ההרוס.
|
אט-אט גווע..
זה שלא מסובב את ההגה,
כאשר הוא לא מאושר מעבודתו,
ממעשיו, מאהבתו...
אט-אט גווע...
זה שלא מסכן את הוודאי,
או הלא ודאי,
בכדי ללכת אחרי חלום...
חייה היום
סכן היום
עשה היום
עשה מיד!
אל תסכים לגווע לאט!
הסר את המכשולים!
אל תסרב לאושר!
|
עצרנו לפני מעבר
ג'ווארי כדי לטפס ברגלנו, מבלי להחליק על מדרון תלול הבנוי מסלע משקע יבשתי,
ממשפחת סלעי הגיר, שנקרא טרוורטין. בראש הר הטרוורטין עמדה לה פרה אחת
וקשקשה בזנב, אנחנו צעדנו בזהירות על המדרון בעוד מים זרמו עליו ללא הרף והוא נראה
חלקלק... אך כלל לא! הטרוורטין נוצר על ידי משקעים של מינרלים המתמוססים במים על פני
הקרקע או מתחתיה. הגיר המומס שקע על פני הסלע בצורת שקערוריות קטנות וגימגם את פני
הסלע, כך שהוא נראה כמו עור של פיל בגוון חלודה. שימוש היסטורי מוכר: טרוורטין בעבר
נכרה ע"י הרומאים לצורך בניית הקוליסאום שרב רובו בנוי מאבן טרוורטין.
למרגלות הר הטרוורטין
היו מספר דוכנים של צ'ורצ'חלות, מאוד טריות ומוצלחות. נפרדנו ממזג האוויר הקריר
הנעים הזה ושמנו פעמנו דרומה.
התחנה הבאה של היתה העיר מצחתה, עליה השקפנו בתחילת
הטיול, בעוד אנו עומדים בחצר כנסיית הצלב. מדובר
בעיר עתיקה מאוד וכאמור שימשה כבירת ממלכת כרתלי מהמאה ה-3 לפנה"ס ועד המאה ה-5
לספירה.
הירידה מהאוטובוס
הפגישה אותנו שנית עם החום הלוהט של אזור זה. ביקור קצר ב"נווה צדק" של
מצחתה כלל גם כניסה לקתדרלת סווטיצחובלי, "כנסיית העמוד נותן החיים"
, שבה הקפידו לדרוש מאתנו ללבוש חצאית (גם גברים), וכמובן כיסוי ראש ע"י
נשים. בכנסייה זו יש דגם אבן מוקטן של כנסיית הקבר, ויש גם ציור קיר של גלגל
המזלות. .
לאחר הפסקת צהריים בקניון/סופרמרקט בטביליסי בו הצטיידנו באלכוהול כמתנות להביא הביתה – צ'אצ'ה ויינות טובים, נכנסנו אל מרכז העיר טביליסי
ככה זה
כשיש שניים. בחלק השני של היום סיירנו במרכז העיר טביליסי. תחילה ביקרנו בבית הכנסת הגדול
בטביליסי, שהוא למעשה קומפלקס של 2 אולמות בתי כנסת בשתי קומות. השער, של בית
הכנסת המפואר מורכב משני לוחות הברית, ולצידו מנורה גדולה בנויית אבן. בית הכנסת שנבנה
ע"י יהודי אחלציחה (העיר בה קבעה שילה שלנו את משכנה) שוכן כבוד באזור שהיה לב
ליבה של השכונה היהודית בשנים עברו וכיום הוא אזור תיירותי ברובע העתיק של טביליסי.
הביקור התנהל בהנחיית חיים הגבאי והמתורגמן הסימולטני המשמח שלנו - שלחמן שהתנדב
לשמש לו כמתורגמן מרוסית לעברית, והאמת...זו היתה המצגת הטובה ביותר בעיר באותו
יום. חיים סיפר לנו שיש בעיר: 2 מסעדות
כשרות, 2 חנויות שמוכרות בשר כשר, 2 בתי ספר המלמדים עברית. חיים סיפר שהגיאורגים
מאוד אוהבים יהודים, בגלל שגם הם מאמינים שהיהודים הם העם הנבחר. ועוד, במשך השנים,
לא הייתה במדינה הגבלה על מקום מגוריהם של היהודים, מעולם לא היו שכונות סגורות ליהודים
(גיטו), אולם הם בחרו להתגורר בשכונות עם חבריהם ומשפחתם ותמיד קרוב לבית הכנסת.
ואם כבר ביהדות
גיאורגיה עסקינן, נתקלתי במאמר מעניין של אליהו בירנבוים על יהדות
גיאורגיה. בירנבוים כותב כי, "ערכה הגדול של המשפחה הוא אולי הסוד המשמר את הקהילה
היהודית בגרוזיה ומותיר אותה במשך כל הדורות ללא התבוללות. המקומיים רואים בהם אחים
לכל דבר, ואפילו הנאצים והסובייטים לא אינו להם רע". הוא מכנה את היהדות בת
אלפי השנים במדינה כ"יהדות הפלאים".
אנחנו מאוד התרשמנו
מהעתיקות ומהיופי הצנוע של כל בתי הכנסת בהם ביקרנו. בכולם היתה לי תחושה כאילו
רוח השכינה עומדת באוויר. טיפוחם של בית הכנסת מוסבר במאמר בשל מרכזיותו של בית הכנסת
בחיי היהודים בקהילה בגיאורגיה. אחד מסופרי הקהילה הגיאורגית (מתן אליהשווילי) קובע
כי "היהודי חשב את בית הכנסת לביתו העיקרי" ולכן עשרות שנים של שלטון קומוניסטי
לא פגעו במעמדו בחיי היהודים.
על פי בירנבוים, אופייה
ומנהגיה של הקהילה הגיאורגית מתנדנדים בין מזרח למערב, בין מזרח לאשכנז. מחד הם קיבלו
על עצמם מנהגים מזרחיים בהשפעת הקשר של הקהילה עם קהילת בגדאד, אולם מאידך בדורות האחרונים,
החל מהמאה ה-19, אחדים מבני הקהילה נשלחו ללמוד בישיבות בליטא ובמזרח אירופה וקיבלו
על עצמם מנהגים אשכנזיים. מעניין לציין שבקהילה זו אין למעשה כוהנים ולויים. גם כיום
כמעט ואין כוהנים, אלא אחד או שניים אשר הגיעו מפרס ואיראן לפני כ-150 שנה. בעניין
זה יש להם מנהג ייחודי לברך ברכת כוהנים כל שבת.
מבית הכנסת המשכנו
לכיוון פסלו המוזהב של דוד הבונה, ומהכיכר בה הוא נמצא פנינו ימינה שלדרות
רוסטאוואלי. נכנסנו במוזיאון הלאומי של גיאורגיה (5 לארי לאדם), כדי לראות מקרוב דוגמאות
תכשיטי זהב ואבנים טובות יחידים במינם שגילם כמה אלפי שנים ועם זאת חלקם עדיין
יכולים להיות אקטואליים. אולי לא של אלו עם תליון ראש השור והעגילים התואמים, אך
בהחלט כל הקלאסיים בזהב נוצץ.
יצאנו מהמוזיאון,
וצעדנו לכיוון מלו רדיסון – נקודת המפגש שנקבעה לצורך נסיעה לארוחת הערב. למרות
השעה, בין ערביים...קרוב ל-18:00, הטמפ' להטו עם קרוב ל-40 מעלות. צעדנו בשדרה
היפה, עם העצים הגבוהים והבניינים המשולבים - חדש עם ישן, השמש קפחה אך לא ניתן
היה להתעלם מיופייה של העיר ומניקיונה הבוהק.
בארוחת הערב בה
הובאו לשולחן מיטב מטעמי גיאורגיה, הופיעה להקה מקומית בשירים ובריקודים. ניצח על
הכל מוריס, כירורג פלסטי במקצוע, שמטיב לשיר ולרקוד, כנראה כמו כל גיאורגי אך קצת
יותר. מרגש ביותר היה השיר "הבאנו שלום עליכם" שחתם את ההופעה.
בדרך לשדה התעופה החלו
הספקות להתעורר, כששמענו על עיכוב בטיסה, שעתידה לאסוף אותנו. לבסוף, העיכוב בטיסה
נבע מתקלה במטוס ולא בשל הסיכון לנפילת טילים באזור נתב"ג (ערב קודם נפל טיל
ביהוד, סמוך לשדה התעופה – וחברות זרות, בהובלת האמריקאיות, הודיעו על הפסקת
טיסותיהן לישראל). העיכוב שלנו ארך 5 שעות, המטוס שאסף אותנו היה אמנם רומני
מצ'וקמק, אך למזלנו עם טייס מצוין. הגענו ארצה לנתב"ג שלמים. אני באופן אישי נשמתי
לרווחה, כי יותר מכל הרגשתי צורך להיות בארץ בימים אלו של צוק איתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה