17 ביולי, 2014 טביליסי – חבל קאחתי

יצאנו מטביליסי מזרחה אל המחוז המזרחי ביותר של גאורגיה – חבל קאחתי. חבל זה טובל בכרמים ויקבים רבים ולא בכדי כונה על ידי ידידנו אוהב היין, א. דיומא "הגן הגדול". הגיאורגים הם עם שמח, הגאה במולדתו ורואה בה את ארץ מקור היין. ואמנם, ארכאולוגים והיסטוריונים מציגים מספר עדויות להיותה של גאורגיה מולדת היין, החשובים שבהם הם כלי קיבול ליין (פיטסים מחרס) ותוצרתו שגילם אלפי שנים.

בדרך מהמלון אל מחוץ לטביליסי אנו חולפים על פני פסלו המוזהב של המלך "דוד הבנאי", שחי במאה ה-12 ומסמל את תור הזהב של גיאורגיה. דוד, מבית בגרטיוני, היה מלך הממלכה הגאורגית המאוחדת משנת 1089 ועד 1125 ונחשב לגדול המלכים הגאורגים, והמוצלח ביותר מבין השליטים במדינה. תקופת שלטונו השפיעה על התפיסה הלאומית של הגאורגים.

סיגל מספרת לנו בדרך על אהבתה לקווקז, אהבה המשתקפת בידע הרב אותו היא חולקת עמנו, בכבוד שהיא רוכשת למקומיים ובהערכה להיסטוריה שלהם. היא יצאה בשנת 99, לבדה, לטיול ממונע הסובב את הים השחור דרך המדינות המקיפות אותו – טורקיה, גיאורגיה, רוסיה, אוקראינה, רומניה ובולגריה. 

הקווקז הינו חבל ארץ עם אתנוגרפיה רחבה הכוללת עמים ועמעמים מרובים. קצת מאסיה, קצת מאירופה, היסטוריה מרתקת אך הווה בלתי ברור, תרבות דתית עשירה מול מונומנטים סובייטיים. לזה נוסיף פסגות נישאות, יערות, נהרות, רמות מוריקות ומדבריות. ומעל הכל – תושבים טובי לב שלמרות קשיי היום יום שומרים על אופטימיות, הכנסת אורחים ושמחת חיים. יותר מ-20 שנה חלפו מאז התפרקה ברית המועצות, אך השפעתה עדיין ניכרת. למעשה, עד היום לרוסים קשה לשחרר...במיוחד את גיאורגיה שהיא מדינה יפה ביותר ואהובה על הרוסים כאתר נופש. בעוד שגיאורגיה מצידה רוצה בכל מאודה להתנער מהרוסיפקציה. למשל, תלמידים בבי"ס לא לומדים היום רוסית כשפה שנייה אלא אנגלית. מדובר בתהליך עצמאות לא פשוט שנמשך כבר משנת 1991, כי הרי מרבית הכלכלה הגיאורגית היתה מבוססת על רוסיה ו...הס מלהזכיר...האיום הצבאי של רוסיה מרחף יום, יום מעל גיאורגיה.

אור היום מסיר את לוט הלילה מעל עיר יפהפייה, בה בניינים המשלבים חדש עם ישן, מפואר עם  מסורתי.  ארכיטקטורה שונה ומיוחדת עם טאצ' מודרני ופה ושם גם כמה ווילות מפוארות ומוגזמות במיוחד...כמו זו של הנשיא המכהן (אך הנעלם?) איוונאשווילי. בפאתי העיר אנו רואים גם את החרושניקות – אותם מבני שיכונים עבור פועלים. בעשורים האחרונים נולד בגיאורגיה מעמד הביניים, שלפניו היו רק עשירים כקורח לעומת עניים מאוד. גיאורגיה משתנה ומתחדשת כל הזמן, כך אומרת סיגל, "משהו טוב קורה לגיאורגיה בשנים האחרונות".

אז מה השתנה בגיאורגיה מבחינת ממשל, מאז ה-9 באפריל 1991 עת הכריזה על עצמאותה?

תהפוכות רבות. ב-26 במאי 1991 נבחר זוויאד גמסחורדיה לנשיאה הראשון של גיאורגיה העצמאית. מאחר שלא הצליח להתמודד עם הבעיות הכלכליות והאתניות של גיאורגיה, הודח בהפיכה צבאית ב-22 בדצמבר 1991. המלחמה שבאה בעקבות ההפיכה נמשכה עד 1995 או אז נבחר בבחירות דמוקרטיות הנשיא אדוארד שוורדנדזה.

 ב-2003 הודח שוורדנדזה באירוע שכונה "מהפכת הוורדים",  והיה בעיקרו מחאה עממית שהיוותה דוגמה ל"מהפכה הכתומה" באוקראינה, ואירועים דומים במרחב הפוסט סובייטי. לאחר קיום בחירות דמוקרטיות נבחר לנשיא מיכאיל סאקשווילי (שווילי=הבן של; במקרה זה כפי הנראה - הבן של סאקה) הנשיא החדש, הפרו-מערבי, פתח בשורת רפורמות שמטרתן לחזק את צבאה וכלכלתה של גיאורגיה, ולהשליט את מרותה של גיאורגיה בחבלים הבדלניים. אירועים אלו הביאו להחרפת היחסים עם רוסיה, שסייעה לבדלנים באוסטיה ובאבחזיה באופן גלוי. בשנת 2013 הפסיד סאקשווילי בבחירות לטובת בידזינה איוואנשווילי, מיליארדר פרו-רוסי. 

נזכיר...אנו שמנו פעמנו אל חבל היין. חצי שעה לאחר היציאה מטביליסי, הביט אלינו מחלון נוף מדברי משהו, הכל צהוב, היכן הוא הגן הגדול? עוד כשעה וחצי נסיעה...

האם מוצאו של היין מכד רעיל של מלך פרס?

בעבר הרחוק, בהעדר חשמל  ואמצעי קירור, חפרו באדמה בורות גדולים ובתוכם קברו כדי חרס גדולים, ודפנו אותם בחימר. אחת האגדות היפות באשר למוצאו של היין היא אגדה פרסית מהמאה השישית או השביעית לפנה"ס.

ענבים ונשים. מעשה במלך קדמון בשם ג'אמשיד שאהב מאוד שני דברים: ענבים ונשים. נשים לא היה לו קשה להשיג, היה לו הרמון שלם של נשים שחיכו להזמנתו. ענבים היה קשה יותר להשיג, כי כמו מנהגם של רוב הפירות בטבע, חלק מהשנה הגפן עומדת עירומה ולא מניבה פרי. בזמן הבציר, המלך ציווה על משרתיו לשמור לו אשכולות ענבים בכדי חרס גדולים, לפקוק אותם, ולחרוט עליהם את המילה 'רעל' כדי להרחיק מהם כל מי שימצא אותם במרתף. יום אחד, כשמאס המלך באחת מנשותיו והחליף אותה באחרת, ירדה זו ברוב ייאושה למרתף המלך וביקשה לשים קץ לחייה. היא מצאה את כדי ה'רעל' כביכול, ולגמה מלוא פיה מן הנוזל שנקווה בכדים. הנואשת כמובן לא מתה, נהפוך הוא, הנוזל שערב לחיכה, הפיח בה אומץ רב, ושמחת חיים. היא מילאה גביע בנוזל הנחשק והביאה אותו אל המלך. המלך טעם את היין, שעורר את מצב רוחו ואת חשקו והחזיר את האישה להרמונו בשמחה. לאחר מכן אף ציווה על משרתיו למלא כדים נוספים, ולהניח להם לתסוס עד שייווצר בהם יין, ואותו לחלוק עם כל חצר המלך. יש הטוענים כי בתקופה ההיא למדו לעשות יין ומאז החלו לצרוך אותו ביומיום. אולי כן ואולי לא, כמו כל סיפורי האגדות, אך הסיפור יפה גם ככה.

חבל קאחתי, הוא עמק מוקף הרים הנחצה לאורכו ע"י רכס הרי ציוו-גומבורי המחלק אותו  לשני אזורים: "קאחתי הפנימית" ממזרח ו"קאחתי החיצונית" ממערב. האזור המזרחי מושקה על ידי נהר האלזאני והמערבי על ידי נהר יורי. ההרים שמקיפים את קאחתי שומרים על העמק מפני רוחות ותורמים למשקעים רבים. תנאי האקלים מאפשרים גידול ענבים במורדות ההרים והיינות של החבל הם המשובחים ביותר בגיאורגיה ומפורסמים גם מחוצה לה. עם הגיענו לקאחתי, סיגל העמידה אותנו על האבחנה בין כרם שורות המיועד לייצור יין, לבין כרם בצורת V  המיועד לגידול ענבים למאכל. עוד היא שיתפה אותנו באמרה פורטוגזית הגורסת שעליך לטעת גפנים עבורך, עצי זית לבנך ועצי שעם לנכדך – כיוון שהאחרונים נותנים יבול שנים ארוכות יותר.

ביקרנו תחילה בחצר התצפית אשר בכנסיית Bodbe Monastery of St. Nino, ולאחריה בכפר הציורי סיגנארי - Sighnaghi. לא רק כרמים שזפה עינינו אלא גם שדות תירס, גידולי חיטה והרבה חמניות. הראשונים משמשים בעיקר לבהמות הרבות הנעות חופשי בשדות ואדמת גיאורגיה. מהחמניות מכינים בין השאר חלווה מקומית, בדומה לטחינה משומשום. בהשראה זו חילקה לנו סיגל את שירה של לאה גולדברג "שיבולת ירוקת העין".

"לעולם לא נשכח כי רגלנו דרכה בשביליםלעולם לא נשכח כי עיננו טבלה בשמיםכי צמחה במרחב הקמה בין אלפי שיבליםשיבולת אחת דקה ירוקת העין".

הצלב של נינו. הידעתם? אומה שלמה התנצרה בתחילת המאה הרביעית, בזכות אישה. הקדושה נינו קבורה בכנסייה זו שהיא כנסיית נשים  ויש בה פרסקאות עם סיפורי הנצרות. בכניסה לכנסייה מצאנו בנוי בקרקע את הצלב המיוחד- צלב הגפן (בגאורגית; ג'בארי ואזיסה), הידוע גם בשם הצלב הגאורגי או צלב נינו הקדושה, והוא הסמל הראשי של הכנסייה האורתודוקסית הגיאורגית, שמקורו מתוארך למאה הרביעית, עת הפכה הנצרות לדת הרשמית של ממלכת איבריה.

הסמל הוא בצורת צלב נוצרי כאשר זרועותיו שמוטים קמעה. המקורות המסורתיים מייחסים את יצירתו לנינו הקדושה. האגדה מספרת כי צלב הגפן ניתן לה על ידי מרים הבתולה. לפי גרסה אחרת היא חישלה אותו בעצמה בדרכה למצחתה, והגנה עליו על ידי כך ששזרה אותו בשערה.

בתמונה משמאל, מאחורי המפה שסיגל פרשה בחצר הכנסייה, ניתן לראות עץ אשוח. העץ מזכיר לנו כי המיסיונרים הראשונים עשו שימוש באלמנטים פולחניים פגניים שהקלו על אימוץ הנצרות בידי בעלי אמונות פגאניות. למשל, עץ האשוח אותו נוהגים הנוצרים להציב  בחג המולד, מקורו במנהג הפגאני של הצבת עץ המסמל את החיים בשיאו של החורף.

כאן המקום לציין כי גיאורגיה היא אחת המדינות הראשונות בעולם שאימצו את הנצרות ופטרונה של גיאורגיה הינו גאורגיוס הקדוש הנוצרי, הנחשב לקדוש החשוב ביותר בנצרות האורותודוקסית. החל מן המאה ה-12 הופצו אגדות, לפיהן הציל גאורגיוס נערה מידי דרקון תוך הריגתו של הדרקון. רגע של זיקה לישראל – מספרים כי גאורגיוס נולד בלוד בשנת 270 לספירה. אחד מאתרי ההנצחה שלו נמצא בלוד, בדמות כנסייה שנבנתה בתקופת הקיסר קונסטנטינוס הראשון (306-337) ובה נמצא קברו של ג. הכנסייה נהרסה והוקמה מחדש פעמיים (זו הקיימת כיום נבנתה בשנת 1872).

יין ישמח לבב אנוש

כידוע, ברוב התרבויות בעולם העתיק נחשב היין כמתנת האלים לבני האדם ובשל כך הוא הפך למשקה בעל מעמד מיוחד. היין שימש מקדמת דנא כמשקה העיקרי במשתאות בחצרות המלוכה, בטכסים ובפולחנים דתיים ובטכסים חברתיים. בנוסף, מיוחסים ליין סגולות מרפא כגון שיכוך כאבים ומרפא לנפש. מאסיה הוא נדד בעולם והגיע לרוב המקומות כאשר פריצת הדרך החשובה הראשונה בתחום ייצור היינות מנוכסת לבני יוון העתיקה, שתיעדו בפירוט רב את אמנות ייצור היינות אותה למדו ככל הנראה מהפרסים. היוונים אף המציאו לעצמם את אל יין, הלא הוא דיוניסוס. מי שהמשיך בפעילות זו ביתר שאת היו הרומאים, שהחליפו את דיוניסוס בבכחוס.

לאחר נפילת האימפריה הרומית, בימי הביניים, היתה זו הכנסייה באמצעות שליחיה הנזירים, שהחליפו את הרומאים והפיצו את עיבוד הכרמים וחכמת ייצור היין לאזורים חדשים. מסעות הצלב בין היתר אפשרו העברת זרעי הגפן לאזורים נוספים.  

וביהדות? גידול הגפנים היה תמיד חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של ארץ ישראל והגפן נחשבת לאחת משבעת המינים בהם בורכה הארץ. הכרם הראשון, כמו גם השכרות הראשונה, מיוחסים בתורה לנח. ביהדות, ליין יש מקום מרכזי וחשוב בחגים ומועדים ולמרות כל זאת, מזהירה הדת היהודית מפני שתייה מוגזמת: אל-תהי בסבאי-יין (משלי כ"ג כ) ו"אין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין" (סנהדרין, ע).

סיור בסיגנארי. צעדנו בין סמטאות סיגנארי, עיירה מבוצרת לשעבר, ראינו את שרידי החומה ומגדלי השמירה. פקדנו אנדרטה לזכר חללי מלחמת העולם ה-II, שתבליטה מופיע על קיר אבן ולצידה גיאורגים בשגרת יומם, משחקים שש-בש ואחרים (בעיקר אחרות) עוסקים ברכישת פירות וירקות. חלפנו על פני כמה דוכנים שמכרו מוצרים העשויים מלבד. מדובר בייצור ידני מסורתי, בעזרת דחיסת מים, ונחשב לאחת מאמנויות הטקסטיל העתיקות בעולם. הלבד שימש בעבר כבד מגן חזק לצרכים שונים, ביגוד, שמיכות ואוהלים.

שמענו מסיגל, כי עיירה זו עברה שיפוץ מסיבי בשנתיים האחרונות בזכות משקיעים זרים מהמערב ועל כן, היא נראית היום כמעט כמו עיירה בטוסקנה. כך קרה גם לעיירות נוספות ברחבי גיאורגיה.

ארוחת צהריים סעדנו בבית משפחת תמר רוקהשווילי: http://www.pheasantstears.com/  שם התוודענו לראשונה לאדם נושא הברכה, במקרה שלנו המארח, הקרוי כאן "תמאדה", על פי המנהג הגיאורגי, כל הרמת כוסית מלווה בברכות. על השולחן הונחו בפנינו סלטי ירקות לרוב, עגבניות, סלק, חצילים, פטריות, שעועית ירוקה ולחם פורי טרי, שנאפה רגע לפני הסעודה, כמתואר בתמונה מטה.

טעמנו ממבחר יינות של היקב המשפחתי ובכל פעם השקנו כוסותינו.  אז למה משיקים כוסות יין? יש כל מיני מיתוסים...אבל האמת היא כנראה הרבה יותר פשוטה, מעבר להסכמה של המשיק עם הברכות שנאמרות הרי שבעוד שתיית היין מערבת את כל החושים - ראייה, טעם, ריח ומגע, חוש השמיעה נותר מיותם. הנקישה הוסיפה מימד נוסף לחוויה, וטיבן של כוסות יין נמדד בין השאר בצליל שהפיקו בזמן הנקישה.

חרב או יין. חזרנו לטביליסי אחה"צ לסיור בעיר הלוהטת (קרוב ל-40⁰). תחילה עלינו ברכבל לתצפית על העיר היפה. מהתצפית נשקף אלינו הנהר מֶטְקְוָוארי (קורה ברוסית), הזורם מטורקיה לאזרבייג'ן ונשפך לבסוף  אל הים הכספי, ומשני צדיו, בעמק שבין ההרים, כנסיות, מסגדים ובתים עתיקים, כמו גם שדירות רוסטוולי, המפוארות. על העיר חולש פסלה העצום של אמא גיאורגיה (כרתליס דדה) – האמא העוצמתית האוחזת בידה האחת כד יין ובשנייה חרב, לאמור: מי שפניו למלחמה – החרב תמיד שלופה, ומי שפניו לשלום – יזכה ביין וארוחה טובה.

מעל הנהר מתנשאת כנסיית מֵדֶחי ולידה פסל מרשים של אביר רכוב על סוס. זהו אחד מגיבורי התרבות הגאורגיים, המלך ואחטאנג גורְגָסָאלִי, המכונה גם "בעל ראש הזאב". האגדה מספרת כי וואחטאנג יצא לצוד פסיונים עם הבז האהוב עליו. הבז הכה בפסיון בעודו באוויר ושניהם נפלו אל המים החמים, מי המעיינות הלא מוכרים קודם. כשהגיעו הציידים, הם מצאו את שני העופות מבושלים במי המעיינות החמים. המעיינות מצאו חן בעיני ואחטאנג והוא החליט להעביר לכאן את בירתו החדשה, וקרא לה על שמם. השם 'טבילי' פירושו חם.

 ואכן חם כאן...חם וייבש אך יותר מכל חם. מהתצפית הפנורמית על העיר ירדנו לסיור רגלי בעיר העתיקה, דרך עץ המשאלות והמפל עם ניחוח נביעות הגופרית. וליד המפל פגשנו כלה ביום חתונתה, שאמרה לנו בחיוך קורן: "מצאתי את האחד בשווילי". ר' כמה יפים ושמחים האנשים.

 את הסיור סיימנו ליד בתי החמאם הטורקי, המהווים זיכרון לשלטון העות'מאני בגאורגיה ולצדם פסל הבז האוחז בפסיון.

חינקלי וצ'אצ'ה בפסגה. חזרנו למלון למנוחה קצרה והתארגנות לארוחת ערב במסעדה הצופה אל העיר, ליד תחנת הפוניקולר בפסגת הר מתאצמינדה. במקום נמצא פארק, מגדל שידורי הטלוויזיה של טביליסי ומסעדה גדולה, המתמחה בחינקלי (עוד מאכל גיאורגי בצקי דמוי כיסון ענק ממולא) המוגש חם לאחר שהורתח במים, ויש לשתות ממנו תחילה את הנוזל ורק אח"כ לנגוס בו. הבירה המקומית אותה שתינו נמצאה טובה במיוחד ויש שנהנו גם מצ'אצ'ה, הגרסה הגיאורגית לגראפה ומכילה עשרות אחוזים של אלכוהול. אך מי יכול לספור...היינו במצב רוח מרומם ושאפנו להגיע למתחם הדיסקוטקים שבמדרחוב. רצה המצב קצת  אחרת.

רבים מתושבי טביליסי פקדו את המקום באותו הערב, עד כי חנו גם במקומות חניה אסורים, דבר שמנע את אפשרות הנהג לסובב את האוטובוס. הזמנו מוניות, ובעוד הן מבוששות להגיע, כולנו ישראלים כישראלים, לכל אחד ואחת יש עצה טובה. הנהג נמלא חמה בכל עת שקיבל עצה שונה ואף הוכיח לנו הלכה למעשה שאין באפשרותו להסתובב. חלפו הרגעים, נקפה לה שעה קלה, החניון התרוקן וגיאורגי שלנו סובב את האוטובוס והוריד אותנו בבטחה אל המדרחוב. רובנו שמחנו על בירה, אותה שתינו לשוכרה...וחזרנו למלון עייפים אך מרוצים.