יום רביעי, 4 בפברואר 2015

יום 6 האנוי, הו-צ'י-מין סיטי (סייגון)

בעוד שרעפי הבוקר בראשי והטל טרם יבש בגני האנוי, יצאנו לכיוון שדה התעופה (רגועים, מחרישים סוד עם הכריך באמתחתנו). בעוברנו ליד בית המושל וכיכר באדין, המוני אנשים נצפו שם...כאמור במחווה פטריוטית. מה חבל שהו צ'י מת בשנת 1969, ולא הספיק לראות את חלומו לאיחוד וײטנאם מתגשם. "אנחנו צריכים להרגיש צער, רק לא לטבוע בתחושה". קונפוציוס. מורשתו של הו-צ'י-מין הונחלה לדורות הבאים ובזכות מנהיגותו התאחד העם מחדש.

נפרדנו ממדריכנו קוואן ה-I , המכונה ע"י אייל "הבולשביק", בשירת "וייטנאם הו-צ'י-מין" ויצאנו אל יעדנו הבא... בירת הדרום - סייגון, שלאחר ניצחון צפון וײטנאם במלחמה, נקראה על שמו של מייסד וייטנאם החדשה: הו-צ'י-מין סיטי.
טיסה של שעה וארבעים דרומה, הובילה אותנו בביטחון אל העיר הו-צ'י-מין, הגדולה בערי וייטנאם. פער הטמפ' בין האנוי להו-צ'י-מין סיטי היה ממש פי 2. עזבנו את האנוי ב-16 מעלות והגענו להו-צ'י-מין ב-31 מעלות...וזה רק רמז לבאות.
בשעה 11:00 כבר היינו יישובים באוטובוס בגוון הפוקסיה עם ה- WiFi ומיקי מאוס מחייך על הדלת. בעוד מדריכנו קוואן ה-II  עסוק בארגונים אחרונים לכבודנו, נזכר אייל בבדיחה על שני קשישים שיצאו לקרוע את העיר וכתוב ליבם ביין החליטו לפקוד בית בושת אך לא יצאו מן המקום וחצי תאוותם בידם...ואחד מהם אף יצא ללא שיניים.
העיר, המשמשת כמרכז הכלכלי של וייטנאם, שוכנת על נהר סייגון, ועל שמו היא נקראה תחילה. סייגון על שום מה? על שום יער עצי קפוק וכותנה שהיה כאן בעבר (סייגון, משמעו בשפה הוויטנאמית עצי כותנה). העיר שוכנת בחבל ארץ בדרום מזרח אסיה המכונה הודו-סין. המונח "הודו-סין" משמש לרוב בהקשר של ההתיישבות הצרפתית בחלק מהאזור, שהייתה חלק מהאימפריה הקולוניאלית הצרפתית. העיר עצמה מחולקת ל-7 מחוזות ויש בה כ-8 מיליון תושבים. היא עיר מודרנית יותר מהאנוי עם זאת, לצד מתעשרים רבים יש בה גם עוני ועזובה.

את ביקורנו בעיר התחלנו במעוז הצרפתי,  הצטלמנו בחזית כנסיית נוטרדאם, שהוקמה ב-1880 ונכנסנו לבקר בבית הדואר המרכזי של העיר...הצרפתים שלטו כאן אין מקום לספק. נוטרדאם נבנתה באופן דומה לזו המקורית בעוד שבית הדואר תוכנן ע"י האדריכל גוסטב אייפל הידוע. 
מכאן נסענו אל ארמון האיחוד מחדש, שם המתינו לנו הסייקלו (תלת אופן). כל אחד בחר לו כף והתיישב בה. נהג התלת אופן (הרוכב) החל מדווש ללא הרף, למשך 45 דקות. האמת...זו דרך בלתי אמצעית להרגיש את הרחוב, ממש כיף, למרות שחם. אופניים, אופנועים, עגלות מסחר ומה לא, הושט היד וגע בם. החלק העצוב בעניין הוא עצם היותם של הרוכבים תושבים שאינם אזרחים ועל כן חסרי זכויות לחלוטין (גורלם נקבע בשל האשמתם בשיתוף פעולה עם האמריקאים בתקופת המלחמה). המעט שיכולנו לעשות למענם הוא להקשיב למילותיהם (שלי נגע בכתפי בכל פעם שרצה להסב את תשומת ליבי לבניין חשוב זה או אחר) ולהעניק להם טיפ משמח של 2 דולר...


 בתום הסיור הרכוב, נכנסנו אל מוזיאון המלחמה, המתעד את פשעי המלחמה שבצעו האמריקאים במהלך המלחמה המוכרת בעולם כמלחמת ווייטנאם בעוד שכאן היא מכונה "המלחמה האמריקאית". מראות קשים רבותיי!  הביקור במוזיאון מהווה תזכורת חמורה לעובדה, שמלחמות לעולם אינן דבר נפלא. התצוגה כוללת כלי נשק, דגמי כלובים ששימשו לכליאת אסירי וייט קונג, ומבחר קורע-לב של תצלומים של קרבנות המלחמה – בין אם קרבנות עינויים או קרבנות הריסוס האמריקני של יערות המדינה בחומרים רעילים משירי עלים דוגמת  Agent Orange/dioxin.

 אז מדוע בחרו האמריקאים לפלוש לבוץ של שדות האורז בווייטנאם?

ארה"ב פלשה רגע אחרי שהצרפתים הובסו ויצאו משם. יציאת הצרפתים פיצלה את המדינה לשניים: הצפון הקומוניסטי בחסות ברה"מ לשעבר וסין והדרום הדמוקרטי בחסות ארה"ב. הסיבה למעורבות האמריקאית נבעה ממה שמוכר בשם "תאוריית הדומינו": מבחינת האמריקאים הקומוניזם היה איום קיומי, וכל מדינה שתיפול לידי הקומוניסטים תגרור אחריה מדינות נוספות - מה שאומר איום על הדמוקרטיה בכלל ועל ארה"ב בפרט. בתחילה הציבור האמריקאי תמך במלחמה אך, איתנותם של הווייטנאמיים, אמצעי הלחימה שפיתחו, נתיב הדרך שבנו....כל אלו אפשרו להם לנהל מלחמת גרילה עקובה מדם על קיומם ועצמאותם. כך שהפלישה הפכה במהרה להתפלשות עמוקה בבוץ, אלפי חיילים אמריקאים שנשלחו למלחמה החלו נהרגים והוחזרו (או שלא) בארונות...הציבור האמריקאי הפסיק לתמוך במלחמה וגל ממחאה גדול פרץ...

בוקר טוב ווייטנאם!
הסרטים, הספרים ותוכניות הטלוויזיה על המלחמה הזו ״מלחמת ווייטנאם״, בהם צפיתי כילדה וכנערה השאירו אותי לכאורה בתחושת מבינות לגבי מי הרעים ומי הטובים בעלילה.
כל הסיפורים על "יוצא וייטנאם המוטרף", המונע מטירוף או ממחאה בעקבות חוויותיו מהמלחמה, נתנו לי תחושה שהאמריקאים  הם אלו שהיו במצוקה. ואמנם הם היו...אך לעניות דעתי הדבר נובע מהמגלומניות, אי המוסריות והרשעות של מנהיגיהם.
בעקבות הביקור בווייטנאם אני מעריכה עוד יותר את תנועות המחאה אשר קמו בארה"ב בשנות ה-60, ואף את ג'ימי הנדריקס, הזכור בפסטיבל וודסטוק 1969 כמי שביצע גרסה מעוותת ולא מסורתית של ההמנון האמריקאי, שאומץ בחום על ידי דור מתנגדי המלחמה. 

 המספרים יכולים אולי לשקף עובדות אך אינם מדגימים את הזוועות...
o        8 שנות הפצצה ע"י האמריקאים
o        8 מיליון טון פצצות (פי 4 מאלו שהטילו האמריקאים במלה"ע ה-II)
o        למעלה מ-4 מיליון חיילים ואזרחים הרוגים בווייטנאם, לאוס וקמבודיה
o        35 אלף גיחות
o        למעלה מ- 58 אלף הרוגים אמריקאים

 מכובש אחד למשנהו...מהמוזיאון שמנו פעמינו אל "ארמון האיחוד מחדש". אשר לפני היותו מאוחד עבר תהפוכות רבות. ארמון זה נבנה ע"י הצרפתים בשנת 1871 כארמון המושל הצרפתי. כאשר הצרפתים עזבו את וייטנאם, נגו דין דיים, המנהיג הדרום וייטנאמי, השתלט על הארמון. נגו דין דיים הנוצרי, היה מנהיג שנוא מאוד  מכיוון שהוא וממשלתו רדפו את הבודהיסטים בווייטנאם. סיפור מחאה ידוע בהקשר שלו הוא סיפורו של טיץ' קואנג דוק - נזיר וייטנאמי שהצית עצמו בצומת דרכים עמוס הנמצא בסייגון ב-11 ביוני 1963 כמחאה על רדיפת הבודהיסטים על ידי הממשלה. כמו כן, היו גם טייסים מצבא הדרום שלקחו לעצמם דרור והפגיזו את הארמון.... בנובמבר 1963, כמה שבועות לפני רצח קנדי, המחאה היגעה לשיאה עם הירצחם של רה"מ נגו דין דיים ואחיו נו, בפתח הכנסייה אשר ברובע הסיני בסייגון. מאוחר יותר קבעו האמריקאים את משכן מטה הלחימה שלהם בארמון.
בהגיענו לארמון היינו כבר עייפים ורצוצים...ולכן ערכנו בו ביקור "זריז" ככל שניתן...הארמון משופע בחדרים, שחלקם בשימוש טקסי גם היום. ביקרנו גם במרתפים אשר עדיין עטורים בפלקטים מתקופות המלחמה ורשומים בהם מספרים של חיילים שלחמו ועוד. באופן סימבולי, בבוקר ה-30 באפריל, 1975, פרץ טנק יחיד את שערי ארמון הנשיאות וחייל יחיד הניף את דגל הצפון (אך מה לעשות....לא היתה מצלמה בידו לתעד את הרגע). הוראת כניעה ניתנה לכל חיילי הדרום. אך, ה-1 במאי, חג הפועלים הקומוניסטי, הוא שהוכתר באופן רשמי כיום הניצחון הרשמי של הצפון על הדרום.
הלילה ישנו במלון Pullman Saigon  ברח' 148 Tran Hung Dao Boulevard. מלון לעילא ולעילא, ובמיוחד החדרים אשר בקצות המסדרון עם נוף ל-3 כיווני אוויר. אנחנו בחרנו לאכול במסעדה וייטנאמית מקומית במרחק של כ-3 ק"מ מהמלון, ובהחלט ניתן היה לצעוד ברגל אליה וממנה.
אופנועים כבר ציינתי? אופנוע הוא כלי התחבורה השכיח ביותר בהו-צ'י-מין. החוק מתיר ל-5 נוסעים (2 מבוגרים ו-3 ילדים) לרכב בו זמנית על אופנוע. וכשאני אומרת שכיח, כוונתי לנחילים אינסופיים של אופנועים ביום ובלילה...נחילים, נחילים....חציית כבישים להולכי רגל בעיר, מהווה מבצע לא פשוט, שדורש לעיתים צעידה בדבוקה אחת עם אנשים רבים. האופנועים פשוט לא עוצרים.
פרטים:  Nha hang ngon – 160 Pasteur, Phurong Ben Nghe. במסעדה ניתן לראות כיצד מכינים את המנות השונות ואף לבחור מנות בהתאם. ט ע י ם ומומלץ בחום לאכול כאן!


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה