המסע לבנקוק היה ארוך ובמידת מה מייגע.
גם אם נסענו באוטוסטרדה,המהירות המותרת לאוטובוס (הקפוא והקטן כמעט מכפי מידותינו
עם שלל תיקי הקיפלינג) היתה 90 קמ"ש.
בכל פעם שהנהג עבר על המהירות המותרת
נשמע תקתוק שמנע זאת ממנו....אז קפאנו וזחלנו והתווספה אף תאונה...שייצרה פקקים כך
שהיה מצב של 4 שעות ברכב ללא עצירה.
במקום זה ברצוני לציין לשבח את הקבוצה,
שחבריה שמרו על מצב רוח טוב ואופטימיות אדירה.
וגם אם הקור לעצמות חדר
והלחץ לשירותים גבר...לא נשברנו....
ואפילו גילה לא התפתתה לנסות את ההצעה
של לאה לונדון הג'ינג'ית, שחלקה עמנו את שאתם רואים בתמונה משמאל (ולא זו לא מפת
ישראל).
הגענו לשדה יבשים אך מרוצים...וארזנו
לבד...בשלום.
אפילוג
יום
14 באנו הביתה! היה טיול חוויתי, מרגש, משמח, תענוג צרוף. כל מילה מגולפת בלב...עם
זאת, בבית בקדימה – ריח הפרדסים והיסמין, מזכירים לי שעכשיו אביב ישראלי ופסח
ממשמש ובא....חג שמח לכולם!
שלמי תודה
ברצוני להודות למורה הדרך אייל סידס,
מדריך בחסד, ידען, אמרגן, שהעניק מעצמו ככל שיכל תוך שהוא מקפיד על יחס אישי וחברי
לכל אחת ואחד מהמשתתפים, ואלו החזירו לו מצדם הערכה ופרגון ובעיקר משמעת קבוצתית מבורכת.
רוב תודות גם לאילה שפרונג, שהובילה את הקבוצה בגאון, דאגה לפרטים קטנים כגדולים
כמו גם לכל אחת וחד מאיתנו, ובעיקר הביאה עמה רוח אופטימית וחיובית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה